הפרלמנט העליון

ביום שלישי בהחלטה דרמטית ביטל הפרלמנט העליון, המכונה גם בית המשפט העליון, את חוק טל מ 2002. בהשיבו לעתירות מלפני כחמש שנים , מ 2007. אין חולק שחוק טל לא יצר את התהליך אליו כיוון, תהליך השתלבות החרדים במשק הישראלי ובטווח ארוך יותר גם בשרות הצבאי. אבל העתירות הוגשו ב 2007 ולפי בית המשפט העליון עצמו הוא נתן לחוק "לא חוקי" מבחינתו לרוץ חמש שנים בטרם נדרש לפסוק בסוגיה. קודם לחולל את הנזק שהוא גרם (אם אכן כך) ואחר כך לפסוק נגדו. בית המשפט למעשה קלע לרחשי הציבור ולנכונות של הפוליטיקאים, עוד לפני הפסיקה, לשנות את החוק ורק נתן עוד דחיפה קטנה. ברור שעד השינוי במערכת הפוליטית נרתע בג"ץ מלעסוק בשאלה. לכן אין כאן פסק דין מהפכני אלא יישור קו פוליטי.

ההנמקות אין להם דבר וחצי דבר עם חוק או חוקיות. המתנגדים לחוק טוענים שהחוק נכשל בעיקרו בביצוע והגביר את אי השוויון (העליונים הנדל ובייניש עצמה), המצדדים בחוק טענו שאין לבטל "בשלב זה" וצריך לתת לחוק הזדמנות (ארבל) והנשיא המיועד גרוניס בכלל טען שממילא הפסיקה לא משנה את המצב בשטח וההתערבות בתהליך החקיקה לכן מיותרת. יסלחו לי כולם אבל אף אחד מהטיעונים הוא לא משפטי אלא פופוליסטי לחלוטין מתאים לפרלמנט ולא לבית משפט. חוק אינו מקבל את תוקפו החוקי מהצלחתו או אי הצלחתו בישומו בפועל. אם הוא חוקי כי אז הוא חוקי גם אם נכשל לחלוטין במטרות שהחברה שאפה להגיע אליהן באמצעותו. אם הוא לא חוקי אז אין לתת לו צאנס נוסף והשאלה של מידת ההשפעה של הפסיקה על ההוויה האמיתית בשטח גם היא לא נוגעת לשאלה העקרונית האם החוק חוקי או לא חוקי. למעשה היא מתחמקת מקביעת עמדה בתירוץ "ממילא זה לא משנה".

נקודה נוספת: מן הידועות הוא שאין לבית המשפט אלא מה שלפניו, במקרה זה מה שטענו העותרים ב 2007 ומה שהשיבה המדינה באותה העת. כל הפסיקה עוסקת בחכמה בדיעבד שהצטברה לאחר הטיעונים בפני בית המשפט. רק לפני שבוע הציג בית המשפט העליון פילוסופיה משפטית אחרת לגמרה. בעניין אילנה דיין וסרן ר. נצמד בית המשפט למושג "אמת לשעתה", כלומר בזמן האירוע . הוא לא התייחס, ובנושא הזה אני מסכים לחלוטין, בכל החכמה והידע שהצטבר בדיעבד. למרות השוני במקרים גישת בית המשפט במקרה חוק טל, המופרכת לחלוטין, אימצה את הגישה שמה שטענו העותרים בשעתם מול בית המשפט הוא רק חלק ממסכת העובדות והחלק השני הוא הידע שהצטבר בדיעבד. פעם ככה ופעם ככה. בקיצור לא חוכמה משפטית נשענת על חוקים אלא פרלמנט פוליטי שמגייס טיעונים מכל הבא ליד.

הלכה נוספת קבעה השופטת בייניש - שאי שוויון פירושו פגיעה בכבוד האדם וחירותו. כפי שכבר כתבתי בעבר חוק כבוד האדם וחירותו הפך לתירוץ האולטימטיבי להצדיק כל הלך רוח וגחמה משפטית. יש כל כך הרבה אי שוויון בארץ בגיוס חרדים, גיוס ערבים, גיוס נשים דרוזיות ודתיות, ובכלל בחלוקת המשאבים הכלכלית. אבל להוכיח שכבודה של נערה המתגייסת לגדוד קרקל בנגב או הופכת לתצפיתנית ניפגע מזה שהנערה החרדית , הדרוזית או הערבית לא מתגייסות - זו הגזמה פרועה.

לגופו של עניין את הבעיה שיצאה משליטה של ציבור חרדי הולך וגדל שחיי על חשבון שאר הציבור צריך להחזיר למידתו הטבעית ואת זה ניתן לעשו לא בחקיקה אלא רק באמצעים פוליטיים. לו ציפי ליבני הייתה מצטרפת לקואליציה ב 2009 כי אז העוצמה הפוליטית של ש"ס הייתה במקום אחר וחלש הרבה יותר. זה קשור בתמיכות כלכליות אין סופיות, בדיור מוזל ובפטורים ממס - הבעיה מורכבת הרבה יותר מחוק טל.

צודק !

שלשת בכירי לשכתו של בנימין נתניהו, כולם במשרות שהאמון ההדדי בינם לראש הממשלה חיוני להם, פעלו מאחורי גבו בעניין שכנראה היה מוצדק. הנוהל הנכון הוא לפנות לבוס ולידע אותו. הטענה שהבוס היה מטייח, לא פועל בנושא או שהם רצו להגן על הבוס היא הצהרת אי אמון שלהם בראש הממשלה ואינה ממין העניין מפני שהסוגיה לא עמדה למבחן. לו היו פונים לבוס וראש הממשלה היה מטייח או מטשטש, הייתה להם החובה המוסרית ללכת הלאה אבל עוד לפני כן הייתה להם החובה המוסרית לא להפתיע את הבוס ולאפשר לו לפתור את הבעיה ביוזמתו. ההנחה שהם חשבו שיוכלו לפעול בסתר וששום דבר מתלונתם לא ידלוף לעיתונות הייתה הזויה ולחלוטין, לא מציאותית והם פגעו קשה בתפקוד של הלישכה הכי חשובה במדינה, לכן לא רק בצד המוסרי והנוהלי הם מעלו באמונו של מעבידם אלא גם בפרקטיקה הביצועית. הם לא השאירו לראש הממשלה ברירה אלא לפטרם ובכל מיקרה, גם אם מי מהם ישאר בלישכה ניכון לו, בצדק, עתיד של עציץ. גם מעשה נכון כמו חשיפה של הטרדה צריך להיעשות בצורה הנכונה בתיאום עם הבוס ולא נגדו - הם אפילו לא ניסו .